הכוונה היא לתוספי מזון המעניקים מתיקות למזון. על פי המקור, ניתן לחלק אותו ל:
(1) ממתיקים טבעיים מחולקים לאלכוהול סוכר ולסוגים שאינם סוכרים. ביניהם
① אלכוהולי סוכר כוללים קסיליטול, סורביטול, מניטול, לקטיטול, מלטיטול, איזומלטיטול ואריתריטול;
② סוכרים שאינם כוללים סטביוסיד, ליקוריץ, קיווי, סיראיטין וסומרטן.
(2) ממתיקים המסונתזים באופן מלאכותי כוללים סולפנאמידים כגון סכרין, נתרן ציקלמט ואשלגן אצטילסולפונמיד.
① דיפפטידים כוללים: אסpartyl phenylpropanoate methyl ester (הידוע גם בשם אספרטיים), 1-aaspartyl-N - (2,2,4,4-tetramethyl-3-sulfide trimethylene) - D-alnamide (ידוע גם בשם אספרטיים).
② הנגזרות של הסוכרוז כוללות סוכרלוז, איזומלטולוזה (הידועה גם בשם palaginose) וסוכרים חדשים (פרוקטואליגוסכרידים).
תוספים אחרים
בנוסף, על פי ערכם התזונתי, ניתן לחלקם לממתיקים תזונתיים ולא תזונתיים, כמו סוכרוז, גלוקוז, פרוקטוז וכו', שהם גם ממתיקים טבעיים. בשל העובדה שסוכרים אלו לא רק מעניקים מתיקות למזון, אלא גם משמשים כרכיבים תזונתיים חשובים המספקים לגוף האדם אנרגיה, הם נחשבים לרוב כמרכיבי מזון ואינם נשלטים כתוספי מזון.
1. סכרין
השם המדעי הוא אורטו סולפוניל בנזואיל, שהוא ממתיק מלאכותי בשימוש נרחב במדינות שונות בעולם. הוא זול ובעל מתיקות גבוהה, שווה פי 300-500 מזו של סוכרוז. בשל המסיסות הנמוכה של הסכרין במים, תקני התוספות הסיניות קובעות שימוש במלח הנתרן שלו (סכרין נתרן), המציג טעם מר בצריכה בכמויות גדולות.
נהוג לחשוב שסכרין נתרן אינו מתפרק או מנוצל בגוף, ורובו מופרש דרך השתן מבלי לפגוע בתפקוד הכליות. אין לשנות את פעילות מערכת האנזים בגוף. סכרין נמצא בשימוש נרחב ברחבי העולם במשך עשרות שנים ולא התגלו השפעות רעילות על גוף האדם.
2. נתרן ציקלוהקסילאמין סולפונט (סכרין)
בשנת 1958, הוא היה רשום כ"חומר הנחשב בטוח בדרך כלל" בארצות הברית והיה בשימוש נרחב. עם זאת, בשנות ה-70 דווח כי למוצר יש השפעות מסרטנות על בעלי חיים, ובשנת 1982 הוכיח דו"ח FAO/WHO שהוא אינו מסרטן.
ה-FDA האמריקאי הודיע ב-1984 כי אין לו קרצינוגניות בניסויים-ארוכי טווח. אבל המועצה הלאומית למחקר והאקדמיה הלאומית למדעים עדיין מאמינות שיש לה השפעות מסרטנות ועלולות להיות מסרטנות. לכן, זה עדיין חומר אסור לשימוש במזון בארצות הברית.
3. אספרטאט פנילאלנין מתיל אסטר
הידוע בכינויו AsPartame, הידוע גם כממתיק, פרוטאוגליקן, אספרטיים, תמצית אספרטיים ואספרטיים, זהו נגזרת דיפפטיד שמתפרקת לחומצות אמינו מתאימות בגוף לאחר הצריכה. היתרון של האספרטיים הוא במתיקותו הגבוהה במיוחד, פי 200 בערך מזו של סוכרוז. שימוש בכמות קטנה יכול לגרום לאנשים להרגיש מתוקים, עד כדי כך שניתן להתעלם מתכולת הקלוריות שלהם. בשל המתיקות הגבוהה ותכולת הקלוריות הנמוכה שלו, הוא מתווסף בעיקר למשקאות, חלב מנוסח, תוספי ויטמינים או מסטיקים כתחליף לסוכר.
אנשים רבים עם סוכרת יכולים להחליף את האספרטיים בסוכר. אבל בגלל הטמפרטורה הגבוהה הוא יתפרק ויאבד מהמתיקות שלו, ולכן הוא לא מתאים לבישול ולשתייה חמה. מאז גילויו, הבטיחות של אספרטיים הייתה שנויה במחלוקת במידה מסוימת, כאשר חלק ניכר מגיע מתוצר הפירוק שלו - פנילאלנין.
בשנת 1965, אספרטיים התגלה בטעות על ידי חברת תרופות בארצות הברית תוך כדי פיתוח תרופה. בשנת 1981, הוא אושר על ידי ה-FDA האמריקאי לשימוש במזון יבש, ובשנת 1983, הוא אושר לשימוש בלמעלה מ-100 מדינות ואזורים ברחבי העולם לאחר שהורשה להרכיב אותו למשקאות קלים. סין גם אישרה רשמית את השימוש באספרטיים במזון ב-1986, וקבעה כי ניתן להשתמש בו במזונות אחרים מלבד שימורים, ויש להשתמש במינון שלו במתינות בהתאם לצרכי הייצור.
בנוסף, התגלו גם נגזרות דיפפטיד רבות המכילות חומצה אספרטית, כמו אליט, השייכת לממתיקים חומצות אמינו ומסונתזת מחומרי גלם טבעיים בעלי מתיקות גבוהה.